שולמן ישלם

ההחלטה להגן על המחזיקים במניות הבנקים ולהביח להם 85 אחוז מהערך הדולרי של מניותיהם תבוא על חשבון הציבור הרחב שלא השקיע במניות | כשם שבעלי מניות הבנקים לא שיתפו את כלל הציבור בריווחיהם אין הצדקה לשתף את הציבור בהפסדיהם | יותר הגיוני היה להבטיח את  הערך הדולרי של המניות ביום קנייתן

העקרון הבסיס ביותר עליו עומדת כל תורת הכלכלה הוא עקרון המחסור. אילו היינו חיים בגן עדן (ולא בגן עדן של שוטים) היינו יכולים לצרוך כראות עינינו ולא היה מקום לקיום תורת הכלכלה. אולם במציאות המקורות העומדים לרשותנו מוגבלים ולא ניתן ליצור יש מאין.

 לכן כאשר קברניטי הכלכלה הישראלית מחליטים באישון לילה להעניק למהמרים על מניות הבנקים סכום המוערך בכ-2-3 מיליארד דולר, אין הם מתכוונים שהם ישלמו זאת מכיסם הם, אלא כמובן שוב הנטל ייפול על הציבור הרחב. תשלום זה יכול לבוא או בצורת מיסים בשנים הבאות או בצורת העלאת מחירים שתבוא בעקבות השטפון האינפלציוני העלול לפקוד את המשק בעוד 5 שנים ועד אז (מס אינפלציה).

דהיינו מתחיל כאן תהליך של העברת הכנסות מהחוסכים שהעדיפו לא להמר בבורסה, מהנזקקים ובעלי ההכנסות הנמוכות אל המהמרים על מניות הבנקים. למרבה ההפתעה גם מפלגת העבודה צידדה בהעברת הכנסות זו, ובתמיכה זו בקאזינו הלאומי.

 תקדים מסוכן

מעבר לאפקט של העברת  ההכנסות, הממשלה בהתערבותה בבורסה (שלדעתי לא הייתה הכרחית, ולמניעת זעזוע במשק יכולה היתה הממשלה לטפל בכל מקרה של פשיטת רגל לגופו) יצרה עתה תקדים מסוכן ביותר.

נשאלת השאלה, מדוע הממשלה לא תערוב לתעשיינים או ליצואנים המנפיקים מניות, ותיתן גם למשקיעים במניותיהם אופציה להמיר את המניה ב-85 אחוז מערכה הדולרי ביום ההנפקה? אין ספק שזה יקל מאוד על גיוס ההון לתעשייה.

 שאלה אחרת שנשאלת היא – מה יהיה אם בעוד 5 שנים ימסרו מרבית מחזיקי מניות הבנקים המסחריים את מניותיהם לממשלה ויקבלו את הערך שהובטח להם. האם הממשלה תהיה בעלת מניות הבנקים הגדולה ביותר?

 תוכנית אלטרנטיבית

 מאחר וקיימת נכונות רבה מצד המהמר על מניות הבנקים לשתף את שאר הציבור בהפסדיו, מן הצדק הוא שישתף אותם גם ברווחיו. הטבלה המצורפת מגלה שהתשואות הריאליות של מניות הבנקים המסחריים בשנים האחרונות היו אסטרונומיות.

תשואה ריאלית של מניות הבנקים המסחריים

השנה

התשואה הריאלית (באחוזים)

1980

40.5

1981

33.5

1982

29.3

1983*

כ-20.0

*עד ה-6 באוקטובר

מעגל המחזיקים את מניות הבנקים המסחריים גדל חרף כל האזהרות של הכלכלנים שערך הבנקים המסחריים בבורסה הוא פי 3 מערכם הנכסי. תשומת לב הציבור הופנתה לעובדה, שמחירי מניות הבנקים המסחריים בארץ אינם עומדים בשום יחס למחירי מניות הבנקים בחו"ל.

לדוגמא: ערך של בנק לאומי לישראל בבורסה היה 2.1 מיליארד דולר, בשעה שערך השוק של ה"צ'ייס מנהטן בנק" הנודע, הקבוצה הבנקאית השלישית בגדולה בארה"ב הגיע ל-1.7 מיליארד דולר. דוגמא אחרת: ערך מניות בנק הפועלים הגיע בסוף ספטמבר 1983 ל-2.3 מיליארד דולר, בשעה שערך השוק של "נשיונל ווסטמינסטר", הבנק השני בגודלו בבריטניה, הגיע ל-2.2 מיליארד דולר.

ההצעה החליפית המשתפת את כל הציבור כולו בהפסדים היא להעניק למחזיקי מניות הבנקים כמו בהפסדים היא להעניק למחזיקי מניות הבנקים את הרשות לפדות   את מניותיהם תמורת 85 אחוז (או אפילו אחוז גבוה יותר) מערכם הדולרי שהיה לא ב-6 באוקטובר אלא ביום הקניה – בתום 5 שנים, מיום זה.

מעיון בטבלה המצורפת מתגלה, שהצעה מעין זו היתה מביאה לכף שלמרבית הציבור המחזיק במניות הבנקים למעלה מכמה חודשים לא יהיה כדאי לפדות אותן. דהיינו אין רצונו לשתף את האחרים ברווחיו.

בכך הייתה יורדת ההוצאה ממשלתית בגין התמיכה במניות הבנקים בצורה משמעותית, והיתה פורסת הוצאה זו על פני זמן.

Share on FacebookShare on Google+Email this to someoneTweet about this on TwitterShare on LinkedIn

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *